קשה להאמין: שיחות על משברי אמונה - אפרת שפירא רוזנברג

אחרי למעלה מעשרים שנות טיפול בנפגעי ונפגעות פוסט טראומה, מיכל ניובורן כבר חשבה שראתה הכל. אבל הרוע הצרוף שהתפרץ בשבעה באוקטובר הצליח לטלטל אפילו אותה. כבר למחרת התייצבה בשטח עם תחושה עמוקה שכל חייה המקצועיים הובילו אותה לרגע הזה. מאז ועד היום היא פוגשת ברמה יומיומית את הישראלים השבורים שמסתובבים בינינו עם פצע פתוח ומדמם. למרבה הכאב, ביניהם מסתתרים גם נפגעי פציעה מוסרית: אלה שחשים כי ברגע האמת הם כשלו, אכזבו אפילו את עצמם, והפנו עורף לערכים שהיו מקודשים להם.
מתוך הידע והניסיון שצברה, וברגישות אנושית נוגעת ללב, מיכל מתארת את מסלול הייסורים שעובר על נפגעי פציעה מוסרית- החל בסבל המייסר והסיזיפי, דרך ההסכמה לשחרר את האשמה ועד המוכנות לחזור לעצמם ולטוב שבהם. מתברר שדווקא מתוך משבר האמונה בעצמנו, יכולה לצמוח תשובה מפתיעה ומעוררת תקווה לשאלה : האם קשה להאמין?
עמותת ״7 פלוס - מעגלים של תקווה״ מציעה טיפול לאנשי מילואים ובנות זוגם הסובלים מפציעה מוסרית.  אם אתם מזהים בעצמכם צורך, אנא פנו לעמותה באמצעות האתר ואחת מנשות המקצוע של 7 פלוס תיצור אתכם קשר  https://seven-plus.org.il/

ד״ר אריאל סרי-לוי העביר מאות ימי מילואים בעזה ובגבול לבנון, במהלכם נקלע למשבר אמונה חמור בין עולם הערכים והאמונות שלו באשר לצה"ל, מדינת ישראל והמוסר היהודי, לבין מה שמתרחש בפועל. בתוך כך הוא מוצא עצמו נאבק על המרחב שבין שני קצוות: אלה הטוענים שבמלחמה הכול מותר, ואלה הטוענים שעצם המלחמה היא חטא מוסרי. 
בשיחה כואבת עם אפרת, אריאל דורש מעצמו ומכולנו להישיר מבט אל המציאות – גם אם היא כואבת, שברירית ומסובכת – תובע את עלבונה של היהדות ההומניסטית, ומעז לחלום על היום שבו דווקא רבנים ומנהיגי ציבור דתיים הם אלה שיציבו את תמרורי האזהרה המוסריים בנוגע למלחמה. 
 
**הפרק הוקלט ב-6.5.2025

כמי שעמד בראש מועצת אשכול בשבעה באוקטובר, גדי ירקוני הרגיש שהשברים שנפערו ביום האסון מקיפים אותו מכל עבר: כמנהיג מקומי הוא היה חלק מהקונספציה, היה משוכנע שהמכשול שנבנה הוא "שובר שוויון" והגדיר את החיים בעוטף "99% גן עדן, 1% גיהנום". אך באותה שבת של שמחת תורה, כל האמונות הללו התנפצו לרסיסים.
בווידוי כואב ויוצא דופן בכנותו גדי מספר על ההתמודדות כמנהיג לפני, תוך כדי ואחרי האסון העצום שהכה ביישובים שהנהיג, על הכתף הקרה מראש הממשלה ומרוב שריו, על העם המדהים שנגלה לנגד עיניו ונסך בו אמונה ואורך רוח – ועל השבר העצום אל מול שאלת העתיד של עזה ושל יישובי העוטף בשנים הבאות. 
טוב למות בעד ארצנו? טוב לחיות בעדה, אומר גדי, ופורס בפנינו את משנתו מלאת החששות והתקוות.

בליל השבעה באוקטובר ז'קלינה ישבה על מיטתה עם פטיש ביד וחיכתה. היא היתה משוכנעת שבעוד רגע הזוועות שהתרחשו בעוטף יגיעו לפתח ביתה בקיבוץ מעיין ברוך שעל גבול לבנון. למחרת בבוקר היא החליטה להפסיק לחכות, לארוז את הילדים וכמה חפצים, ולפנות את משפחתה לפרדס חנה. 
באומץ ובכנות ז'קלינה משתפת את אפרת במסע הפיזי והנפשי המתיש שעברה, בפחדים מהחזרה הביתה, בהתמודדות עם שאלות על אחריות הורית, ובסטירה המצלצלת שקיבלה מ-״תעשיית השלום״, שהיתה עד יום האסון בשר מבשרה.

כשאביגדור גביש היה כבן 20, חרב עליו עולמו: מחבלים נכנסו לבית משפחתו ורצחו את סבו, את שני הוריו ואת אחיו הגדול. רחל כהן, חברת המשפחה, החליטה באצילות לקחת תחת חסותה את ששת ילדי המשפחה שנותרו, ותמכה בהם במשך שנים באהבה ובמסירות. בחודש ינואר 2025, כמעט 23 שנים אחר כך,  רחל בעצמה נרצחה בפיגוע. 
בשיחה קרובה עם אפרת שפירא רוזנברג אביגדור לוקח אותנו למסע אמיץ וכנה בנתיבי השכול של אדם דתי, אשר מקלל את אלוהיו, כועס עליו, רב איתו – אבל עדיין, לא מפסיק להאמין בו.